המאמר, מאת ארי דוידוביץ, פורסם לראשונה במדור הדעות של 'הארץ, ב-9 בספטמבר 2021:
בשבוע שעבר העניקה ראשת העיר חיפה, עינת קליש רותם, מתנה יקרת ערך לזמר יהורם גאון: רחוב על שמו, בשכונה חדשה ההולכת ומוקמת על הכרמל. לשכונה שבה יתפתל רחוב יהורם גאון קוראים שכונת אינשטיין, על שם אריק אינשטיין, שאף זכה בחיפה לכבוד גדול עוד יותר, לפחות מבחינת מספר הקילומטרים הרבועים של השטח המוקצה לכל אחד מגיבורי התרבות.
בצילום היח"צ מן האירוע החגיגי, שנשלח לכלי התקשורת והופץ ברשתות החברתיות, נראים גאון וקליש רותם אוחזים בשלט הרחוב הכחול, כשמסביבם חול וחול ומאחוריהם מתנוסס דגל ישראל ענקי. הם נראים מרוצים וגאים בהישג החשוב. הם אמנם לא בדיוק הפריחו במו ידיהם את השממה הסלעית ברוח הציונות, אבל כן עשו מעשה שההיסטוריה התרבותית עשויה לצאת ממנו נשכרת: הוקרה והנצחה לאמן עברי חשוב ומרכזי בתרבות הישראלית. נראה שלא רבים יערערו על הנחת העבודה שגאון ראוי לכבוד הזה ואף ליותר. באחרונה, אגב, כיבדו שם גם את הזמרת ירדנה ארזי ברחוב על שמה, והעירייה גילתה שהדבר יוליד מפגש פסגה שלא תמיד התאפשר בעבר, בין ירדנה ארזי לצ'ילבתה עופרה חזה עליה השלום, שכן שני הרחובות עומדים להצטלב במהלך יזום של תיקון היסטורי מתובל במעט הומור.
לא רק בחיפה קוראים לרחובות על שם אנשים בעודם בחיים. התופעה רווחת בשנים האחרונות בכמה וכמה ערים ברחבי ישראל. באור יהודה נקראה כיכר על שמה של הפזמונאית תלמה אליגון ובראשון לציון מתנוסס שמו של ראש העיר הקודם, מאיר ניצן, על קירות היכל התרבות בעיר. וגבי אשכנזי לא היה צריך לבחור בין כיכר לבין רחוב על שמו, משום שזכה במחוות הנצחה כפולה ומכופלת (שבוטלה בינתיים יחד עם רחובות נוספים שהוקצו למקורבי ראש העיר הקודם).
כשתשאלו את ראשי הערים הללו מדוע הם נותנים ידם להנצחה מוקדמת, שמעוררת אצל רבים תחושת אי־נוחות לכל הפחות, הם בוודאי ישיבו: "מדוע לחכות עד שאדם ייאסף אל אבותיו, אם אפשר לחלוק לו כבוד עוד בחייו? שייהנה מהמחווה כל עוד הוא כאן אתנו". בסך הכל הסבר מניח את הדעת, על פניו. אבל מנגד, יש די סיבות טובות למה אסור להפוך את פעולת ההנצחה למשאב בידי גורמים בעלי עניין, בין השאר פוליטיקאים ועסקנים מקומיים שכבר ניסו, ולעתים הצליחו לקרוא רחובות ואתרים על שמם ועל שם מקורביהם בעודם בחיים.
סיבה נוספת, ובעיני אף חשובה יותר מבחינה תרבותית, היא הצורך הברור להנציח את פועלם ומורשתם של המתים. כיוצר דוקומנטרי נוכחתי לדעת לאורך השנים את המגמה הרווחת בישראל של השכחה במקום הנצחה, בעיקר בתחום התרבות. סופרים ומשוררים, אמנים, אנשי רוח ובמה שהלכו לעולמם, לא זאת בלבד שהוזנחו בערוב ימיהם וחלקם אף הגיע לפת לחם, אלא שגם לאחר מותם, פועלם ומורשתם צללו לתהום הנשייה.
אפשר להניח שלא נמצא להם מליץ יושר נחוש מספיק, שייאבק מול הביורוקרטיה הכרוכה בהנצחה ממוסדת, אולי לא היה להם לובי די חזק לאחר מותם, או שפשוט לאף אחד בציבור כבר לא היה באמת איכפת. כי תמיד יש דברים חשובים יותר וחדשים יותר לעסוק בהם. כמו שאמר לי יחצ"ן־על, כשבאתי לבקש עצה וסיוע בשלבים המוקדמים של יצירת סרטי "החיים הנסתרים של שייקה אופיר": "הוא לא מעניין היום את אף אחד. יש גיבורי תרבות חדשים". בימים שבהם "הכוכב הבא" הוא חזות הכל התרבותית (יחד עם הפרסומות שבהפסקות, כמובן), יש מידה רבה של דיוק בקביעה הזו. אבל למרבה המזל לא הקשבתי לו, וגם כיום, שנתיים לאחר הבכורה, הסרט הוא בין הסרטים הנצפים ביותר של ערוץ יס דוקו.
•
השבוע לפני 44 שנים הלך לעולמו אדם שלא הכרתי אישית, אבל אני מכיר היטב: גיורא גודיק, מלך התיאטרון הישראלי של שנות ה–60, וגיבור סרט הביכורים שלי, "מחכים לגודיק". הקדשתי לא מעט שנים לחקור ולספר את סיפורו הטרגי של האיש שנגע בחלום והתרסק אחרי שפתח את הגבולות התרבותיים של ישראל לעולם הגדול ושינה את פני התרבות המקומית לעד. אחרי שורה של הצלחות ענק, עם ערבי בכורה נוצצים של מחזות זמר וכוכבים שהומלכו בן לילה, המתין לו כישלון מפואר שגרר אותו עד לנפילה הכואבת. גודיק נאלץ לעזוב במפתיע את ישראל, ומעולם לא חזר אליה. הוא סיים את חייו כמוכר נקניקיות בתחנת רכבת מזוהמת בפרנקפורט ולמעשה, נשכח וסולק מדברי הימים של התרבות הישראלית.
לאחר שהסרט יצא (2007), שודר בטלוויזיה והוקרן ברחבי הארץ והעולם, קיוויתי שגודיק יוכל לקבל את המקום הראוי לו בפנתיאון התרבות הישראלית, אם יש בכלל דבר כזה. פניתי אז לוועדת השמות העירונית של עיריית תל אביב, בבקשה להנציח את שמו ברחוב, בכיכר, בסימטה — אך הוועדה דחתה את הבקשה ללא נימוק מתקבל על הדעת.
לפני כחצי שנה, כמעט עשור אחרי, כשהתברר שהסימטה שליד אולם אלהמברה ביפו, אותו אולם אגדי שבו פעל תיאטרון גודיק, היא כיום סימטה ללא שם, פניתי שוב לעיריית תל אביב, הפעם יחד עם שותפַי ליוזמה המחודשת, הצלמת והפעילה החברתית ורד נבון, ונציג הבעלים של הבניין, השייך כיום לסיינטולוגים, ספי פישלר. כל כך הגיוני, מתבקש ופשוט, חשבנו לעצמנו. הרי לכם סימטה ללא שם, השוכנת בצמוד לאתר שאת שנותיו היפות ביותר אפשר לייחס לאיש ולפועלו. אנא התכבדו, כנסו את הוועדה המתאימה ואשרו את המהלך. כמעט באורח פלאי יצא שהשנה, 2021, היא גם שנת המאה להולדתו של גודיק, כך שגם התזמון מושלם.
ואכן, הוכנה פרזנטציה מנומקת, מצולמת ומשורטטת, כשעליה חתומים לא פחות מ–40 נכבדים ואישי ציבור, בהם מנהלי תיאטראות, שחקנים, אדריכלים, ובין השאר: יונה אליאן, מיכל בת אדם, צדי צרפתי, אלכס אנסקי, דרור קרן, נעם סמל, ליה קניג, רנן שור וכמובן יהורם גאון — אותו גאון שזכה לרחוב בחייו, עוד לפני מי שהפך אותו לכוכב לכל ימי חייו.
הממונה על ההנצחה בעירייה וצוותה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, אבל החודשים נקפו. בחרדה הולכת וגוברת שהנה, שנת המאה עומדת להסתיים בעוד שלושה חודשים, וגלגלי הביורוקרטיה שוב יתקעו את ההצעה, פנינו שוב אל העירייה וקיבלנו כתשובה את שורת הפרוטוקול של ועדת השיום (כך קוראים לזה כיום), שהתכנסה במאי האחרון לאחר שנים של קיפאון: "הוועדה מדגישה כי איננה דנה בפניות להנצחת אישים במקומות ציבוריים בעיר במנותק מתהליך שיום. מבלי לגרוע מהאמור, ובכפוף לנוהל השיום, ההצעה תובא לדיון ותיבחן על ידי הוועדה במסגרת הליך שיום רחובות ביפו שטרם ניתן להם שם".
ומכיוון שתשובות ביורקרטיות סתומות מעין אלה לא באמת מקדמות אף אחד לשום מקום, לא נותר לנו כעת אלא לתלות את תקוותנו בראש העיר, רון חולדאי, שבידיו ובסמכותו להבטיח שלא יופנה שוב את העורף לאיש שהביא לנו את "גבירתי הנאווה", "איי לייק מייק", "כנר על הגג", "הלו דולי" וכמובן את "קזבלן" ואת גאון.
•
הזיכרון התרבותי הוא דבר מתעתע, שמתעצב על ידי פעולות ומעשים, ובעיקר אולי, על ידי הימנעות שקטה והרסנית מפעולות אלה. אם החברה בישראל לא תשכיל להקדיש להנצחה תרבותית את תשומת הלב, המחשבה והמשאבים הנחוצים — אנו עלולים למצוא את עצמנו מצטופפים במים רדודים גם בדורות הבאים.