היה מאוד מרגש להקרין אמש בחיפה את סרטנו החדש, "אם העולם הזה הוא ים: נתן יונתן". כאן נולדתי וגדלתי, וממש באותו אולם בסינמטק חיפה, ראיתי לראשונה בחיי "סרט איכות", כשהייתי תלמיד ולקחו אותנו באוטובוס ליום קולנוע בסינמטק. "400 המלכות" של פרנסואה טריפו היה הסרט, והוא הותיר בי רושם עז להרבה מאוד שנים.
באותו אולם ממש, עם המדרגות היורדות, הייתה גם הקרנת הבכורה של סרטנו תרצה אתר – ציפור בחדר / Bird in the Room במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה (שגם העניק לנו את פרס השופטים), ובכלל – זה מקום שהסתובבתי בו לא מעט, בין אם כצופה צעיר (כולל ישיבה על מדרגות "בית רוטשילד" של אותה תקופה) ובין אם כיוצר שחוזר ובא מתל אביב להציג את סרטיו.
אתמול, כשעליתי לבמה בסוף ההקרנה, זיהיתי בקהל כמה פרצופים מוכרים, כולל בני משפחה צפוניים, בני כיתה מהתיכון שבאו לפרגן, חבר ילדות שאיתו התנסיתי לראשונה בצילום, ואפילו המורה לכימיה שנתנה לי חיבוק, למרות שלא תמיד שלטתי בנוסחאות. להקרנה הגיעה גם נטע רז, בתו של נתן יונתן ואחת מגיבורות הסרט, וזה הטעין את האוויר בחשמל נוסף.
תודה לכל מי שהגיע ומילא את האולם, תודה על המילים שנאמרו בשיחה על הבמה ואחריה, כשניגשו אליי לא מעט אנשים לשתף בהתרגשות שהסרט העלה בהם, במיוחד כאן ועכשיו. תודה מיוחדת לסינמטק חיפה, שאירח בהקרנה קבוצת נשים מהסניף הצפוני של עמותת שלובות – חיבור חדש לחיים, למתמודדות ומחלימות מסרטן.
